האישה בשער

בשער,
יושבת אישה.
מגישה
חצי כוס מים צלולים,
לעוברים,
וגם לשבים.
יש, שימלאו את הכוס בדמעותיהם.
יש שישתו מן המים,
ויש שישבו, ויתבוננו אל תוך בבואתם הנרגעת.
ואז,
יחצו הם ברעד אל עבר חלומותיהם המוגשמים בארץ המובטחת.

בשער,
יושבת אישה.
מגישה
חצי כוס מים צלולים.
גם היא חצתה לא פעם את השער.
היא אלופה בחציית שערים.
ולרגעים, היה נראה, שהגיעה,
אל ארצה,
מולדתה.
אך כל פעם, כשפקחה עיניה מתעתועי המסע,
ראתה,
שחזרה אל השער,
ואז, למרבה הפלא, רק אז, נשמה לרווחה.
כי שם בתפר,
נמצא קולה,
כי שם ברווח
נמצאת תנועתה,
כי בשער פועם ליבה.

אני היא האישה בשער.
מגישה לכם חצי כוס מים צלולים.
בבקשה,
אל תבקשו ממני לחצות איתכם,
כי אין לי אוויר בארצות מובטחות.
לא נשימה, לא פעימה.
האהבה שבי רוקדת בתפר,
והשמחה שלי גדולה
כאשר אני מתבוננת על אלו החוצים את השער
והולכים בבטחה,
בתוך חלומותיהם המוגשמים.

אני היא האישה בשער.
אינני פוחדת עוד.

 

צילום: עמליה גולד