לא מנצחים הרים

זה היה ממש מזמן.
לפני 2000.
באמצע מצוק, אחרי צעד קשה במיוחד, סיננתי: "ניצחתי אותך, הר".
ואיך שיצא המשפט מהפה ידעתי שטעיתי.
הוא היה שקט ההר ונינוח, עד שהגענו למעלה.
את השיעור הוא נתן לי בירידה.
פעם נפתח האבזם של הרתמה (כי בתוך ענן ה"ניצחון" לא בדקתי כראוי שסגרתי אותה כמו שצריך).
אח"כ נתקע לנו החבל.
הגענו למטה מותשים.

לא מנצחים הרים.
לא כובשים פסגות.
כמה זחוחים אנחנו לחשוב שאנחנו בכלל יכולים להיות כאלה: "מנצחים", "כובשים".. כמה הרס ומלחמה הרעיון הזה מביא למרחב.
הכי טוב שאנחנו יכולים להיות זה להתבונן טוב טוב בקיר שמולנו, לראות מה האחיזה הבאה שהוא מציע לנו, להסתכל למעלה, ובצעדים מדויקים עד כמה שניתן, מְכֻוָּנִים, שקטים, להתקדם.
לפעמים נדרש מאמץ. לפעמים זה לא מצליח, לפעמים נופלים.
אז מנסים שוב. ושוב.
וכל צעד שמתדייק הופך להיות צעד ריקוד, וכל תנועה שנמשכת למעלה הופכת להיות קלה יותר.

וכשמגיעים למעלה לראש ההר, אהה…זו תחושה נהדרת.
נ ה ד ר ת.
לא רק בגלל תחושת ההישג.
בעיקר בגלל שבכל צעד אנחנו משילים עוד קצת מיוהרת הניצחון,
חוזרים למידתנו האמתית,
והקיר הופך להיות ההשתקפות של מי שאנחנו.

זה כל-כך נעים לגלות שאני מסוגלת ולא מנצחת,
שאני חזקה ולא כובשת,
שאני נעה בין שמים לארץ, נוגעת וננגעת בכל מה שחי.
ובעיקר,
שאני מי שאני.
לא יותר ולא פחות.

הצילום: Shawangunks, Upstate New York 94-95
כן. זאת אני

One Response to לא מנצחים הרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *