אל מול שאלתך

אל מול
שאלתך
קפאה בי האמת.
אוטמת כל סדק
בלב.

לשאלתך,
עניתי מילים קפואות,
רועדות
מִקּוֹר כֵּנוּתָן.

ברווח בין הפעימות,
התעוררה הרוח.
מניחה אמת עתיקה על גלי קול העכשיו,
נושאת אותה ברכות,
אל אור השמש המחייה.

כל שאזכור מאותו הרגע
הם
כנפי פרפרים
המלטפים את פני,
את ליבך הקורן בעיניך,
וברוך גופך הנושם
חיים.

כמה טובה וחכמה היא הדרך.