באמת ובתמים

כשאני מתבוננת
באמת
ובתמים
אל פני המציאות
המתקיימת
לנגד
עיניי.
מרגישה את ליבי
המבקש
לראות
אחרת.

חשה את רחשי העבר
האישי, הבין דורי,
מעצבים בי
נתיבים קפוצים
של
תפיסת עולם
צרה –
כך היה. כך יהיה.
אין הווה.

וברגע זה ממש.
בוחרת
לטבול
בהווה הפורס את חמלתו אלי.
זה הקרוב אל חושי.
זה המותח נימים עדינים
בין עורי לאור היום,
בין נשימתי לאוויר הבוקר
בין רחשי התאים המתחלפים
לקולות ציוץ הציפורים ותנועת הכביש
במרחק.
וליבי חש את כל אלה,
ומתרחב אל פעימתו הטבעית,
המעגלית,
זו הפועמת בתיאום
מלא
עם
תנועות עדינות
טרם נתפס העולם
באחיזת פחדי
והפך
למציאות המקיימת.

וברגע זה ממש,
בוחרת,
בראי עיני רוחי.
אלה
המעוגנות במקור.
ויודעת
בעומק הוויתי
שריפוי
מבקש
אוויר ואור
ואל מולו,
לב שקט,
היודע
פעימתו.
כך הם פני הדברים.

בעומקם,
אור.