החברה להגנת מיכל

"המילים האמתיות הן אלו של הלב", כך אמרו לי.
והיו שאמרו, "המילים היוצאות מהבטן, שם, שם נמצא הדבר, שם נמצא הכל."

אז הלכתי לחפש את המילים שלי בלב ובבטן.
ואכן,
היו שם כמה.
אך סביבן הייתה גדר נמוכה, שנבנתה בידיים צעירות, ועליה שלט מעץ, מחובר על העוקם.
על השלט כתוב בצבע מתקלף:
"נא לשמור על הטבע.
מילים מוגנות.
בבקשה לא לקטוף".
על החתום: החברה להגנת מיכל.

חזרתי אל יודעי הדבר.
עוד בטרם הספיקותי לשאול, כבר הייתה להם התשובה:
"ברור… תחזרי לשם, ותקלפי עוד. זה לא באמת בלב, זה בחור של הלב, וגם לא באמת בבטן, זה בקרביים… שם נמצאות המילים שותתות הדם, שם נמצאות מילים של מיצי קיבה. וכך היא האמת. כזאת, שותת נוזלי גוף".

אז חזרתי לקלף.
ומה שמצאתי היו מילים מעודנות, כמעט שקופות, לא בשלות עוד למגע אדם, כאלו שלא ישרדו את טמפרטורת האוויר.
אז התיישבתי לרגע.

ועד רגע.

ועוד רגע.

עד שנעלמו לי כל השאלות.

ועוד רגע.

ועוד רגע.

עד שנעלמו לי כל התשובות.

וגם הסיפורים החלו להתרווח להם וליהנות מהחופש שקיבלו במפתיע.
ואז הן הגיעו.
מילים רגילות.
יומיומיות.
מילים של רגע.
הן שמחו שסופסוף הייתי איתן.

"תכתבי אותנו", הן אומרות לי כל רגע, ונעלמות.
משחקות משחקי מחבואים.
ומיד מגיעות מילים חדשות של רגע, טריות, משועשעות.
מתיישבות על הכתף וגולשות בחן אל העט וכאילו נכתבות מאליהן.
מחזירות אלי את רגעי חיי המלאים.