מתנועת השרדות לתנועת חיים

פחדתי כשהתחלתי להתאמן באומנויות לחימה (לפני 20,000 שנה בערך…1989…).
פחדתי מאד.
ממה?
ממה לא?
הייתה בי איזו אמונה שאם אהיה חזקה ואדע להגיב, אהיה בכושר ואנצח, לא אפחד יותר.
כל פעם שמתי לי אתגרים יותר "מאתגרים":
עוד קרב,  עוד תחרות, יפן, ניו-יורק, עוד שיטה, עוד מורה, עוד אימונים…
על הכול התגברתי, חלק גדול גם ניצחתי.
אבל לא את הפחד.
הוא, תפח והתעצם ככל שהייתי נאמנה לו.
כן. הייתי נאמנה לו ולא הייתי מוכנה להודות בכך: ככל שהמשכתי ל"התגבר" עליו, כך התעצמה נאמנותי אליו, כך הוא התגבר, כך הוא החזיק בי שבויה.
עד שיום אחד, בדשא בכפר דניאל, עמד איש אחד, קן וויט, המורה שלי עד היום, שאמר לי: "קחי את האגרוף הזה שלך ור ו צ י …. ר ו צ י…. "
רצתי.
וואי איך רצתי.
וצחקתי.
כמה צחקתי.
באותו היום, באותו הרגע, התחלתי להתאמן.
זה היה כבר שבע שנים אחרי שנכנסתי פעם ראשונה לדוג'ו, שנה אחרי שהייתה לי חגורה שחורה, אבל רק אז באמת התחלתי להתאמן.
את החגורה השחורה שמתי בצד.
לידה הנחתי את הפחד.
אמרתי לשניהם תודה.
לקחתי את החגורה הלבנה של הקיטאידו והתחלתי את הדרך חזרה אלי.
זה היה 1994.

ומה מצאתי?
מעיין נובע של יצירה.

את המעבר הזה מהשרדות לחיים אני מלמדת.
את פירות היצירה אני כותבת ושרה.