זמן לידה מחדש

נכתב ופורסם לראשונה באוקטובר 2018.

הרוח ביקשה גוף.
הרוח ביקשה נפש.
הרוח ביקשה אותם בנויים ומעוגנים כדי שתוכל לשכון בהם.
אז הקמנו מבנים, ועיצבנו כללים, והגדרנו מונחים,
והתחלקנו לעמים ועדות, לגברים ונשים,
למעמדות.
ואפילו הקמנו מוסדות שיעגנו את המבנים המפרידים, המשרים בטחון בעולם של אינסוף..

אבל עכשיו,
זמן חדש.
זמן לידה מחדש.
זמן בו הרוח הופכת לכוח חיים.
וככזו מבקשת להתאחד בזרימתה,
להשלים ולרפא,
לזרום במלוא גווניה,
לצמוח להתגלמות הבאה.
זמן בו יש לנו קריאה עמוקה אל צו הלב, אל האהבה.
וככל שזו מתעוררת, מבהיקה יותר, שמחה יותר, מגלה ומתגלה בעוד גופים ותנועות, בעוד נשים, בעוד גברים, בעוד שפות,
ככל שזו נרקמת ומשלימה רשת עדינה של חמלה וחיים,
המבנים מתחילים לרעוד.
אולי כי הם מרגישים ריקים כל כך, חסרי כל.
מוסדות ינסו לנעול שערים, ולהקים חומות, וליצור סעיפי סעיפים של עוד הגבלות והפרדות..
ותנועותיהם מחריפות, מכאיבות, פוצעות.
ובאופן לא מובן, ההתעוררות רק מתעצמת – לא רק האהבה שמתעוררת.
אלא גם ידיעתה.
אהבה יודעת, מודעת.
ידיעה אוהבת.
"דע מאין באת ולאן את הולך."
"דע את עצמך."
באהבה.
והיא כבר איננה רק במרחבי ה"רוחניים ואנריכסטים"… מרחבים שהעזו לצלול אל האינסוף לפני כולם..
היא כבר מחלחלת אל מנהיגים מסדר חדש.
הם כבר כאן.
וככל שאנחנו נחזק ונתרחב, כך יתגלו הם.
הימים נעים בי בין קצוות – לרגעים מרגיש כמו תחילתה של קטסטרופה – חברתית, אקולוגית, אנושית.. ואז יש פחד מצמית כמעט.
ולעיתים, מרגיש לי כמו התעוררות – אני רואה עוד ועוד בני ברית, ממרחבי תוכן ודעות שונים כל כך ממני, אך כולם ככולם מתעוררים אל איזו הבנה חדשה, או אולי, הזכרות, שאנחנו רקמה אנושית הרקומה במרחב הרבה יותר גדול, ועם זאת מאד מאד אינטימי וקרוב.
וכשאני מחברת את שני הקצוות, אני מבינה שאולי שניהם קורים בו זמנית.
המבנים מתפוררים והאהבה מתרחבת ומתגלה,
וזה מרחב אחר שאנחנו לא מכירים.
שאנחנו רק לומדים.
שאמצעי הניווט וההתמצאות שרכשנו עם השנים, לא מתאימים כאן.
שמנגנוני ההגנה שעיצבנו כבר לא רלוונטים.
שתוואי השטח משתנים, וראיית העבר כבר לא משרתת, וראיית העתיד משתנה כל פעם מחדש.
ובמרחב הזה אני יודעת במה אני בוחרת.
אני בוחרת להתעורר.
אני בוחרת ראיה בהירה.
אני בוחרת בצו הלב.
ואני בוחרת לפעול.
ושוב בוחרת.
ושוב בוחרת.
וכל בחירה מקלפת עוד שכבה של פחד, ועוד שכבה של כאב.
ואני בוחרת לחלוק ולאמן תנועה ותודעה, לחזק עוד אנשים שיוכלו להאיר ולעורר את העדין והחכם שבהם, ולהנהיג הלאה.
בהוקרת תודה עמוקה עד דמעות,
לכל מי שפתח לפני ובפני את השער,
אל החופש,
אל האהבה,
והעז לפעול.
אנחנו לא לבד.
אנחנו לא לבד.
באהבה

 

ציור: מיכל בר-און