כולנו יודעים

לכולם זה קורה.
לכולנו.
הידיעה הזאת.

קול שאין לו צליל,
ידיעה שאין לה מילים ברורות,
איזו קלילות רגעית בגוף שיודע מהו הצעד הבא.

יש כאלה שנולדים עם זה.
יש כאלה שזה קורה להם ב"בום" גדול – מתוך משבר עמוק, או מחלה חס וחלילה, או קריסה, שמעוררת אותם אל עצמם.
לרובנו, כך אני מאמינה, זה קורה כל הזמן, בעדינות רבה.
כל הזמן.
כל הזמן.
רק מרוב "מה צריך" ו"מה נכון" הדורסניים, שמגיעים ע"פ רוב מבחוץ, אנחנו לא מעזים להאמין שזה כל-כך עדין.
ומרוב הבטחות או כמיהה ל"רגעים מקודשים" ו"שחרור" ו"הארה", שגם הם, ע"פ רוב, מגיעים מהחוץ, אנחנו לא מעזים להאמין שזה פשוט כל-כך ואישי כל-כך, האמת הזו שהיא אנחנו.

כמה מקום יתפנה במרחב וכמה שקט נגלה בעצמנו אם כל פעם שנרצה לרוץ אל ה"צריך" או ה"הארה" נשהה רגע בשקט הקרוב שלנו.
אולי לא נדע מיד.
אבל נהיה קרובים אל עצמנו.
ושם הכל מתחיל.

צילום: סטנלי פארק, ונקובר, קנדה, יולי 2016