לקחת את הזמן. ולהגיע

אפשר לדלג לשורות האחרונות.

אפשר גם לקחת את הזמן,
ולהגיע.
.
.
.

התירו לאט,
את קצוות ה *כֵּן*
שהדקתם וקיפלתם קטן
לצורך המסע בלבד.

איחזו בקצוות ונערו כמה פעמים, בתנועות גדולות.
תנו ל *כֵּן* להתפשט,
לרווח את הקימוטים הרבים והחבטות שצבר
בתחתית המזוודה.

אחרי כמה פעמים,
כאשר גל הרוח עובר בקלות בבד ה *כֵּן*,
פירסו אותו על פני האדמה הרכה.

הסתובבו סביבו.
מיתחו בעדינות את הקצוות.
הוציאו אבנים קטנות מתחת לבד המרהיב.
התבוננו על צבעיו המתחזקים
עם השמש העולה.

מתוח, מאוורר,
בטוח על פני האדמה,
רוקד עם הרוח,
מתחמם ומתרכך,
מעמיק את צבעיו
באורה של השמש.

זה יהיה הרגע
בו תדעו,
שה *כֵּן* מוכן.
וגם אתם.

חילצו את נעלי המסע הכבדות.
הורידו גרביים.
הסתכלו על כפות הרגליים הנאמנות.
אימרו להן שלום,
ותודה.

בצעד קל,
די רגיל,
היכנסו אל מרכז ה *כֵּן* הפרוס לרגליכם.
שימו ליבכם בכפות רגליכם שזה עתה יצאו לחופשי,
הרגישו את הבד הנושק לאדמה הקרירה.
כמה אהבה.

שבו לכם.
התרחבו.
הסכימו לנוף להתבונן אליכם.
כמה יופי.
והוא כולו אתם.

כֵּ    ן.
 אני.
כ א ן.