אמונה

אמונה לא צריך להזין.
על אמונה נשענים.
נשענים, ואז היא מתגלה.
נשענים עוד פעם והיא שוב מתגלה.
ככה,
עד שמתחילים להרגיש שהיא זו שדוחפת אותנו קדימה.
וכמה עוצמה ורכות יש בדחיפה הזו.

זה מוזר להשען על אמונה. רק על אמונה.
אמונה שאין אחריה "אלוהים" או "בטחון עצמי" או "משמעות" או הוכחות ההצלחה". אמונה שהיא ללא ה "ב-" שאנחנו כל-כך מורגלים לשים אחריה כפיקדון או ערבות.
אמונה רכה ועדינה, שמרגיש לפעמים שלא יהיה לה את הכוח לתפוס אותנו אם באמת נשעין אליה את מלוא כובד משקלנו, את כל הוויתנו.
אבל… זה כל-כך שווה… כל-כך כל-כך שווה.

אז זה מתחיל בהיסוס (לגמרי הגיוני),
ובהרבה זהירות (לגמרי אחראי),
כל פעם קצת, מרפים אל משהו שאיננו ברור כלל וכלל.
שאין בו הבטחה, ואין בו ערבויות והוא לגמרי סמוי מהעין.

בפעמים הראשונות זה מוזר.
אח"כ זה נעים.
אח"כ זה יופי.
ואחרי זה – הממ… קסם יומיומי.

צילום: עמליה גולד