קשת בענן

חיפשתי אותן בכל מקום.
הזזתי,
הפכתי,
טיפסתי,
עליתי,
ירדתי,
חפרתי, הוצאתי, הכנסתי….

כלום.
נעלמו.

וכשהתישבתי לתהות מתי ראיתי אותן לאחרונה,
שמעתי לחשושים עדינים של "ש…ש…" ו"הססס… הסססס….", מגיעים מהפינה.
מבט קליל אל הפינה הרוחשת,
גילה ענן לבן מקושט בקשת.
מראה מפתיע, יש לומר, ומסקרן,
מוזר מאד ומלא בחן.
ניגשתי,
בשקט,
על קצות אצבעות,
הקשבתי,
חייכתי,
למשמע הקולות.
ביד רכה אחזתי בקשת ולאט לאט הרמתי את קצוות הענן,
ותחתיו,
גיליתי אותן:

המילים שלי !

דחוסות, צפופות, דוחפות מרפקים אחת לשניה,
"תשתקו כבר!" צועקת המילה הראשונה,
וכולן משתתקות, מרימות אלי מבט גדול ומתמם,
מעפעפות בריסים ארוכים,
מרכינות קצת את הראש בבישנות מנומסת,
ידיים מאחור, או עמוק בכיסים.

"לאן נעלמתן?" אני שואלת, מתאפקת לא לצחוק,
למראה מילים נושכות שפתיים, מתאמצות לשתוק.
"כעס" התנפחה והאדימה, ו"לב" התבלבלה,
"גם" נראתה כמו צפרדע, ו "חן" כמו נמלה.
וזה כל-כך מצחיק לראות מילים מתאפקות…
אז התבוננתי בהן ככה, עוד כמה דקות.
ואז שאלתי: "מה קרה…? ו….?"
ובבת אחת התפרצה ההמולה.
פרץ של מילים החל לשטוף את החדר,
מתווכחות בינהן, על המשמעות והסדר,
ומבעד לכל אלו, הצצתי שוב לפינה,
ואז,
רק אז,
נפתרה התעלומה.

ניצנים עדינים של מילים חדשות,
החלו להציץ מסידקי המרצפות.
כמו תינוק מתעורר שיפשפו אוזניים,
חייכו חיוך מקרי,
פקחו ועצמו עיניים.
הבטתי בהן במבט משתאה.
נשמתי נשימה עמוקה.
והתבוננתי עוד רגע בקסם שהחל להתהוות בחדר, בפינה.
כיסיתי אותן חזרה בענן הלבן עם הקשת,
בדקתי שכול המילים הקטנטנות נושמות ועטופות בשקט.
את שאר המילים שאני כבר די מכירה,
אירגנתי כאן,
מסודרות פחות או יותר,
בעמוד הלבן.
.
.
.
.
אז אם במקרה נעלמו לכם מילים,
תקשיבו טוב לליחשושים מוזרים,
ואם תראו ענן או אולי קשת קטנה,
תבדקו,
אולי צומחות להן מלים חדשות,
ממש עכשיו,
מעבר לפינה.

חג שבועות שמח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *