השלה

אני לא מוסיקאית.
אני לא זמרת.
אני לא יוצרת.
אני לא סופרת או משוררת.
אני לא אמנית לחימה.
אני לא מורה.
ולא. זה לא פוסט שלילי.
זה פוסט של השלה.
כן.
כל אלו הן גלימות מרהיבות שנראו נפלא כשרק מדדתי אותן.
כשלבשתי אותן בפעם הראשונה, זהרתי.
גם בשניה ובשלישית היה עוד אור.
אבל מהר מאד התחלתי לעבוד אותן – לכבס, לגהץ, להתחדש בדומות להן – כדי שיאירו אותי.
כדי שיעירו אותי.
את הראשונות, אלו של המוסיקה והכתיבה, השלתי די בהתחלה.
מהר מאד הן הרגישו חנוקות מידי.
וברגע שהשלתי אותן העמיק לי הקול, התחדדו לי המילים והתבהרה לי הדרך.
אבל זו האחרונה, זו *המורה*, *אמנית הלחימה* היקרה לי מכל, את זו אני משילה בימים אלו.

אני לא מורה.
אין לי תשובות.
אין לי ידיעת דרך או כיוון עבור אחרים.
אין לי את ראיית האחר הבהירה.
ולמרות ששנים נשאתי את הגלימה הזו בגאון, לאחרונה הבנתי עד כמה היא מכבידה עלי.

כל מה שאני עושה, כל מה שידעתי לעשות מאז ומתמיד, וכל מה שמלהיב ואני רוצה לעשות עד יומי האחרון הוא לעורר את הרוח לחיים.
כן.
אל תוך החיים.
ושהרוח בי ערה, ושהרוח בכם מתעוררת, היא רוצה לחיות.
לא מספיק לה השראה, לא מספיק לה יופי, לא מספיק לה דברי חוכמה.
אני יודעת שלא מספיק לה, כי לי זה אף פעם לא הספיק.
זה שמר אותי בניילון – חדשה, אבל לא נושמת.

הרוח רוצה לחיות בתוך החיים.
היא רוצה לגעת.
היא מסכימה לכאוב.
היא רוצה לגלות.
היא רוצה לחיות את החיים להם היא נועדה, בגוף הזה, בזמן הזה.
וכל אלה דורשים הרבה יותר מהתרגשות ממילים יפות, או חיבור לתנועה, או הדהוד של צליל מדוייק.
היא דורשת ממני, מאיתנו, להפיח חיים בכל אלה.
וזוהי מלאכה.
וזהו אימון.
וזוהי עשייה.
שיש בה יזע ודמעות, ויש בה גם הרבה סיפוק ואושר.

אז אם הגעתם עד לכאן, ואתם אוהבים לנוע, ואתם רוצים להכיר ולגלות את הרוח שלכם בגוף, מוכנים להכנס למרחב אחר, מוכנים לקחת את הזמן ולהכיר אותו, מוכנים להרפות לרגע מ"מה זה נותן לי" ולתת זמן לתאים ולתנועה להתעורר, והכי חשוב – אם יש בכם עכשיו קול עדין שאומר לכם – זה כאן.
אז בואו לנוע.
ואלו מכם המתגעגעים לרוח הקרובה, זו המלטפת אתכם מבפנים, זו שיש לה צליל בהיר ומעודן שאולי עדיין לא הצליח להאסף למילה, בואו להקשיב ולהשמע.
אני כל-כך אשמח לפגוש אתכם.

באהבה

צילום: עמליה גולד. חוף הבונים, עם קן וויט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *