מתנה יקרה מפז מאת אלינה מירקין

קיבלתי מתנה יקרה מפז.
הנה היא לפניכם.
כתבה ביופי ועדינות אין קץ אלינה מירקין, אחרי ההופעה בעמיקם ב 21.10.16:

היא לוחצת ידיים בשעה שכולם מתאספים לקראת ההופעה שלה, בחיוך נבוך ועיניים טובות.
לא יכולתי לנחש שהאישה המנומסת, בשמלה הכחולה המותירה אותה שמורה היטב, עומדת בעוד דקות ספורות להיכנס ללב של היושבים מולה.

היא פותחת בעדינות חרישית את המופע שהופך ברגעים למופע של כולנו. אין שום ציוד הגברה לצידה, זו רק היא והגיטרה. היא לא ביקשה להגביר את עצמה מולנו, להיפך. להחריש היא רצתה, כדי שנשמע את מה שקורה לנו בפנים ודאגה שלא יהיה מה שיפריע לזה בזמן שלנו ביחד.

היא מספרת על עצמה ולא קל לה להיראות מול כל המביטים בה, אבל היא צריכה את זה כחלק ממסעה. חלק מהמבטים מתרככים כדי לאפשר לה את זה. כשהיא שרה היא מסכימה לאישה שהיא גדלה להיות, חושפת את עוצמתה, נותנת לאש שבה להתלקח, מבקשת שננשום איתה כשהיא לוחשת. כשהיא שרה היא פחות מנומסת. פשוט כובשת.

בשעה שנכנסת השבת בגן העדן של עמיקם, היא מבקשת בקול רך לעצום את העיניים,
נותנת לקולה העוטף, לפלח את פיסת השקט ואוספת אותנו לחיקה.
פיסת שיר אחת הפכה קבוצת זרים לקבוצת פוסעים יחד במסע החיים.
שיר אחד של אישה אמיצה אחת, אוסף את כל הכמיהות לכמיהה אחת.
חושף את הסודות הכמוסים לסוד אחד.

היא פוסעת פנימה, מרימה את השמיכות, פותחת חלונות, נותנת לרוח לפגוש את העירום הפגיע. קור מקפיא וגעגוע לעתיד, שטרם בראתי, עולים בי באחת.
ואז היא תדליק אש קטנה ותתחיל לחמם את הבפנים של הבפנים, נותנת לשבריריות המבוישת להתחמם ולהתנחם.

באופן שבו היא לוגמת באיטיות פיסות של רגש, אפשר ללמוד איך להשקות את מה שצמא בנו. באיזשהו שלב היא שאלה "מה שלומכם? מישהו רוצה לשתות משהו?" כולם שותים ממש כעת. תראי. חלק שותים בפעם הראשונה את המשקה הזה. יכול להיות שזה ישפיע "רק" על כל החיים שלהם. והם לא יבינו לעולם איך הכל התחיל בהופעת מוסיקה מקומית אחת.

לכו לראות את האישה שהלכה אחריה קולה, צאו לשמוע את מה שהלב שלכם ינגן בכם
כשמיכל בר-און תראה לכם את ליבה.

********************

תודה מעומק ליבי, אלינה.

ומי שרוצה לקרוא עוד, להעזר ולשאוב השראה- אפשר למצוא את אלינה גם פה