היא זו אני ואני זו היא

כשהייתי ילדה היתה לי מחשבה שאהבתי לשחק בה:
לא יכול להיות, כך חשבתי, שיש רק אחת שהיא אני.
בטוח יש עוד ילדה, לפחות אחת, שגם היא אני ואני זו היא, היא רק חיה בזה הרגע בקצה השני של בעולם.
הייתי מדמיינת את החיים שלה/שלי.
יכולתי לעצום עיניים ולצלול אל תוך הצינור שמחבר בין הבית שלי לבית שלה בסין והיינו נפגשות בחלומות ומספרות את הסודות הכי כמוסים, כי הרי שתינו היינו אותה אחת, רק בחלק השני של העולם… תמיד תהיתי אם אזהה אותה כשניפגש יום אחד באמת…

בימים האחרונים אני חושבת את זה גם.
אבל הפעם, היא בסוריה, האישה הזאת שלעולם לא פגשתי ולעולם לא אפגוש,
האישה האת בסוריה שהיא אני.
ואנחנו לא ילדות. אנחנו אמהות.
וזה מעורר כל-כך הרבה עצב וכל-כך הרבה חוסר אונים שאני מפסיקה לחשוב על זה והולכת להכין ארוחת ערב לילדים שלי,
ומתבלת שם חמלה ואהבה,
ומתפללת שהם יגדלו לעשות טוב בעולם.

יש לנו הרבה עבודה… להאיר ולהאיר ולהאיר..
די כבר עם החושך הזה.